החלטה בתיק רע"פ 1552/13

• 1.            לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז, שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל - אב"ד, ז' בוסתןו-ב' טולקובסקי, בעפ"ג 15796-12-12, מיום 19.2.2013. בפסק דינו דחה בית המשפט את ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת א' נחמן, ביום 3.12.2012.

רקע והליכים

• 2.            נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו ביצוע עבירה של גניבה בידי עובד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 רישא לחוק העונשין; ועבירה של הונאה בכרטיס חיוב, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986.

•            להלן תמצית העובדות המתוארות באישומים המיוחסים למבקש:

א.          ת.פ. 19773-03-12 - במועד שאינו ידוע במדויק, פרסם המבקש מודעה באתר "יד 2" שעניינה מכירת טלפונים ניידים מדגם אייפון (להלן: המכשירים). בהמשך לכך, ביום 26.2.2012, יצר שרון חכם (להלן: המתלונן 1) קשר עם המבקש וסיכם עימו כי ירכוש ממנו שני מכשירים תמורת 4,000 ש"ח בסה"כ. לשם ביצוע העסקה, מסר המתלונן 1 למבקש את מספרי כרטיס האשראי שלו (להלן: הכרטיס), והמבקש מסר למתלונן 1 כי הוא לא יחויב בעלות העסקה עד להעברת המכשירים לידיו. ביום 27.2.2012, בשעה 11:30 או בסמוך לכך, יצר המבקש קשר עם חן מושיוב (להלן: חן), בעל חנות לטלפונים ניידים ומעבדה בראשון לציון (להלן: המעבדה), וביקש ממנו לרכוש 4 מכשירים ניידים מדגם אייפון 4 בסכום של 17,600 ש"ח בסה"כ (להלן: הטלפונים). באותן נסיבות, מסר המבקש לחן את פרטי הכרטיס, הציג עצמו כבעל הכרטיס וקבע עם חן כי ישלח שליח למעבדה על מנת לאסוף את הטלפונים. מייד בסמוך לכך, קיבל המתלונן 1 הודעה מחברת האשראי על ביצוע העסקה ומשהבין כי המבקש השתמש בכרטיס, ניסה לאתרו. לשם כך, נכנס המתלונן 1 לאתר "יד 2" ושם הבחין במודעה נוספת שפרסם המבקש בה הציע את הטלפונים למכירה. עקב כך, יצר המתלונן 1 קשר עם המבקש, וביום 27.2.2012, פגש אותו כשברשותו שניים מתוך ארבעת הטלפונים.

ב.          ת.פ. 3143/08 - במועד הרלבנטי לכתב האישום שימש המבקש בתור סוכן מכירות אצל ישראל פלדמן (להלן: המתלונן 2), שהינו הבעלים של מפעל הבשר ישראל פלדמן יבוא יצור ושיווק מוצרי בשר ודגים בע"מ בלוד (להלן: החברה). בכתב האישום נטען, כי בתאריך שאינו ידוע במדויק, עובר ליום 28.10.2007, ביצע המבקש באמצעות המסופון אשר היה ברשותו הזמנה של סחורה של דג מושט בכמות של 500 ק"ג (להלן: הסחורה) עבור אולם גן הורדים (להלן: אולם גן הורדים). ביום 28.10.2007, התקשר המבקש אל סלימאן אזברגה אשר עובד בתור נהג חלוקה בחברה (להלן: הנהג), והורה לו להוריד את מטען הסחורה בסמוך לאולם לבונה בבת-ים (להלן: אולם לבונה). לאחר מכן, פגש המבקש את הנהג באולם לבונה, לקח ממנו את הסחורה אשר הייתה מיועדת על-פי תעודת המשלוח לאולם גן הורדים, וחתם על תעודת המשלוח. בהמשך, נטל המבקש את הסחורה ובמקום להעבירה לאולם גן הורדים העבירה לידי אולם לבונה, וקיבל בעבורה סכום של 15,000 ש"ח, אותם שלשל לכיסו.

• 3.            ביום 31.10.2012, הרשיע בית משפט השלום בראשון לציון את המבקש בעבירות המפורטים לעיל, על יסוד הודאתו בעובדות המפורטות בשני כתבי האישום, אשר צורפו יחדיו.
•  

           בגזר דינו, עמד בית משפט השלום על כך שהתנהגותו של המבקש גרמה לפגיעה קשה בזכויותיהם היסודיות של המתלוננים; כי המבקש לא נרתע מהפרה חוזרת ונשנית של הוראות הדין הפלילי; וכי הוא תכנן היטב את מעשיו ושימש מרכז הכובד של ביצועם. בית משפט השלום, קבע כי מתחם העונש ההולם לכלל העבירות אשר עבר המבקש, נע בין 26-20 חודשי מאסר בפועל. זאת, בשים לב לחומרת העבירות בהן הורשע; עברו הפלילי הרלבנטי; ועונשי המאסר אותם ריצה בעבר. בגדר נסיבות לקולא, התחשב בית משפט השלום בהודאתו של המבקש ובחרטה שהביע; בתקופת המאסר הממושכת אותה הוא מרצה; ובמצבו הבריאותי המורכב. עוד נקבע, כי אין בידו של המבקש להצביע  על סיכויי שיקום של ממש, וכי אין באמירותיו, לעניין זה, די.

           לבסוף, השית בית משפט השלום על המבקש עונש של 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל; הפעלת שני מאסרים מותנים, האחד בן 5 חודשים והשני בן 6 חודשים, בחופף ובמצטבר, באופן שבו על המבקש לרצות 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בסך הכל; 6 חודשי מאסר על-תנאי; וחיוב בתשלום קנס בסך 5,000 ש"ח.

• 4.            המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי מרכז, וטען כי בית משפט השלום שגה כאשר סטה מרף הענישה הנוהג; שעה שלא התחשב בסיכויי שיקומו של המבקש, כפי שאלו הוכרו על-ידי ועדת השחרורים אשר הורתה על שחרורו על-תנאי ממאסר בגין עבירות דומות; וכאשר לא נתן משקל ראוי למצבו הרפואי של המבקש, הסובל ממחלת הסכרת. עוד הלין המבקש, על הפעלת עונשי המאסר המותנים, אשר הושתו עליו בגין עבירות שעבר בשנת 2003.

• 5.            ביום 19.2.2013, דחה בית המשפט המחוזי מרכז את ערעורו של המבקש, לאחר שמיעת טענות הצדדים. בית המשפט ציין, כי בית משפט השלום לא התעלם מנסיבותיו המקלות של המבקש, ובכלל זה, הודאתו במיוחס לו ומצבו הרפואי. בית המשפט עמד על חומרת מעשיו של המבקש; על עברו הפלילי; ועל העובדה כי עונשי מאסר מותנים היו תלויים ועומדים נגדו, בעת ביצוע העבירות בהן הורשע, וקבע כי העונש אשר הושת עליו אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת. עוד נקבע, כי בית משפט השלום, התחשב במועד ביצוע העבירות נשוא גזרי הדין שבהם הוטלו על המבקש עונשי מאסר על-תנאי, וזאת כאשר הורה על הפעלה של חלקם בחופף.

הבקשה

• 6.            בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש בעצמו, הוא חזר על טענותיו בערעור, והוסיף כי עניינו מעורר סוגיה שטרם נידונה בבית המשפט, באשר להשלכה של החלטת ועדת השחרורים בהליך אחד על גזר דין בהליך אחר. לטענת המבקש, שגו הערכאות הקודמות עת התעלמו מסיכוייו הטובים של המבקש להשתקם; מהחלטת השחרור של ועדת השחרורים, המלמדת על אופק שיקומי והעדר מסוכנות; מהעובדה כי תנאי מאסרו של המבקש קשים ביותר, בהיותו מוגדר כאסיר טעון הגנה; ומנסיבותיו האישיות, המשפחתיות והרפואיות. עוד נטען, כי העונש אשר הוטל על המבקש הינו חמור יתר על המידה וסוטה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת.

           אשר על כן, התבקשתי ליתן למבקש רשות לערער, לקבל את ערעורו ולהפחית משמעותית מעונש המאסר אשר הוטל עליו.

דיון והכרעה

• 7.            לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי למסקנה כי אין להיעתר לה. זאת, מששוכנעתי כי המקרה דנן אינו מעורר כל שאלה ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינו של המבקש, וכי אין בנמצא שיקולי צדק המצדיקים להיעתר לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 8527/12 ששון נ' מדינת ישראל(28.11.2012); רע"פ 1453/13 צבר נ' מדינת ישראל(26.2.2013)). כך גם, סבורני כי אין בטענות המבקש באשר לחומרת העונש שהוטל עליו כדי להקים עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, בהעדר סטייה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, לעניין זה, רע"פ 5354/12 קובר נ' מדינת ישראל (12.7.2012); רע"פ 711/13 הנסן נ' מדינת ישראל (30.1.2013)).

• 8.            לגופו של עניין, אציין כי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, אשר נתנו את הדעת לשיקולים, בשמם טוען המבקש בבקשה שלפניי, הם ראו עין בעין וקבעו, כי בהתחשב בחומרת העבירות אותן ביצע; עברו הפלילי; ובכישלון הרתעת עונשי המאסר אותן ריצה בעברו, יש להשית עליו עונש של 22 חודשי מאסר לריצוי בפועל. זאת עשו, לאחר שקלול הנסיבות לקולתו של המבקש, לרבות הודאתו במיוחס לו; תקופת המאסר הממושכת אותה הוא ריצה; ומצבו הבריאותי. אל עונש זה התווספה הפעלה, חלקה בחופף וחלקה במצטבר, של שני מאסרים מותנים, אשר הושתו על המבקש בהליכים קודמים. ואכן, סבורני כי מקום בו נאשם שב לסורו, פעם אחר פעם, פוגע בקניינם ובכבודם של קורבנותיו ואינו מורתע מהעונשים שהוטלו עליו בעבר, יש ליתן ביטוי נכבד לשיקולי הרתעה וגמול, בעת גזירת דינו.
•